<h1>המכתם — ביצה</h1>
<h2>דף כה.</h2>
[ביצה ל' ע"א] (הפורס) [תפרוס] סודרא עלויה זימנין דמטמיש במיא פי' יטבול במים שבחבית ואתי לידי סחיטה, כדמתרגמי' וטבלת פתך בחומץ [רות ב' י"ד], וטמישי פתך, וכי תימא והא אמ' לעיל ליפרוס סודרא עילויה, ולא חיישינן לסחיטה, איכא למימר דלעיל איירי בכדי יין שהן מכוסין וליכא למיחש שהסודר יטבול בהם, אבל הכא איירי בחביות של מים שבאין מגולות בלא כסוי אחר, ואם יכסה עכשו בסודר שיפרוס עליהם יגע במים ויבא לידי סחיט', ואית דמתרצי דלעיל דאיירי ביין לא חיישינן דאפי' סחיטה ליכא דאין כבוס אלא במים אבל הכא דאיירי במים חיישי', וכן כתב בספר הישר, והיינו דמסננין את היין בסודרין [שבת קל"ט ע"ב], והראב"ד ז"ל כתב דביין נמי אע"ג דליכא משום כבוס איכא משום מפרק דהוי תולדה דדש, וההיא דמסננין את היין הוא דכיון דהנהו סודרין מיוחדין לכך לא קפיד בהו ולא סחיט, והא דהכא דאמ' ליפרוס סודרא עלויה, היינו טעמא דלא חיישינן לסחיט' משום דהוי תרי ומדכרי אהדדי, אי נמי דילמ' מההוא סודרא דמיוחד לכך קאמ' דלא חיישי' ביה לסחיט' משום דלא קפדי ביה עילויה. וההיא דאמרי' [כתובות ו' ע"א] האי מסוכרייא דנזיאתא אסור להדוקה ביומא טבא, כבר פי' לאו משום חשש סחיטה אלא דילמ' [מהדק] לה התם ומשוי לה דופן לכלי ואיכא משום בונה.
<h2>דף כז.</h2>
הא דאמרינן [ביצה ד' ע"ב] דבדרבנן מבטלינן אסור לכתחילה, אמרי רבותי' הני מילי היכא דליכא דררא דאסור תורה כגון עצים שנשרו מן הדקל וכגון חלת חוצה לארץ, אבל היכא דאיכא דררא דאסור תורה כגון שמנו של גיד וכגון כזית חלב בפחות מששים אע"ג דמדאורייתא חד בתרי בטיל וכי איכא טפי ליכא אסור אלא מדרבנן אעפ"כ אין מוסיפין שם היתר כדי שיהא שם ששים ויבטל, ואם עבר והוסיף בהיתר כדי לבטל האסור כתב הר"מ [פט"ו מהלכ' מאכלות אסורות הכ"ה] דאסור משום קנסא ויראה לי דלא יאסר אלא לזה שבטל אבל לאחר לא, ובשר עוף בחלב כתב בהדיא [שם הכ"ז] דמוסיף ומבטל לכתחילה.
[ביצה י"ב ע"ב] רב טובי בר מתנא הוה ליה גרבא דחמרא דתרומה וכו'. הכא משמע דאפי' בבבל היו מפרישין תרומה מדרבנן, ובעלמ' [בכורות כ"ז ע"א] נמי אמרי' תרומת חוצה לארץ בטלה ברוב, ובפרק קמא דחולין [ו' ע"ב] אמרי' ר' מאיר אכל עלה של ירק בבית שאן והתיר ר' בית שאן כולה, והתם נמי בפרק ר' ישמעאל [ע"ז נ"ח ע"ב] אמרי' ריש לקיש איקלע לבצרה חזנהו דאכלי פירי בלא מעשר אסר להו וכו' כי אתא לגבי ר' יוחנן אמר ליה אדמקטורך עלך זיל הדר בצר לאו היינו בצרה, ודעת הר"מ ז"ל בענין זה כך הוא בספר זרעים בהלכות תרומות פרק ראשון [ה"א], התרומות והמעשרות אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראל בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, ונביאים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ שנער מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל ורוב ישראל יושבים בה, וחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב מפני שהן סביבות ארץ ישראל, ועוד כתב בזה הפרק עצמו [ה"ו], וחוצה לארץ נחלקת לשני חלקים ארץ מצרים ושנער ועמון ומואב המצות הנוהגות בהן מדברי סופרים ושאר הארצות אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן, ובזה הפרק עצמו [ה"ה] גם כן כתב, כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשו אותה קדושה שניה העומד' לעולם לשעתה ולעתיד לבא והניחו אותן המקומות שהחזיקו בהן עולי מצרים ולא החזיקו בהן עולי בבל כשהיו ולא פטרום מן התרומות ומן המעשרות כדי שיסמכו עליהן עניים, ורבי' הקדוש ז"ל התיר בית שאן כולה מאותן המקומות שלא החזיקו בהן עולי בבל והוא נמנה על אשקלון ופטר מן המעשרות, והגיה עליו הראב"ד ז"ל לא התיר ר' אלא מעשרות פירות האילן שהן מדרבנן אף בארץ ישראל. ובתוספות מייתי ירושלמי [חלה ספ"ד] רבותי' שבחוצה לארץ היו מפרישין תרומות ומעשרו' עד שבאו הרובים ובטלום מאן רובים תרגומיניא, ולא פי' מה היא, ואני מצאתי אוכליהן בטהרה שהיו מפרישין אבל אנו היאך ניפרוש בטומאה שמא יאמרו תרומה טמאה נאכלת, ומשנתבטלה חלת כהן נתבטלה חלת האור כדי שלא יאמרו תרומה טהורה נשרפת.
[ביצה ט' ע"א] אבוה דשמואל אמ' אפי' גלגל עיסה מערב יום טוב אין מפריש ממנה חלתה ביום טוב. כתב הרב אלפסי ז"ל דהילכת' כאבוה דשמואל כמו שכת' בהלכות, והר"ז ז"ל חלק עליו ואמר, דההיא דפרק משילין [לקמן ל"ז ע"א] דאמרי' אבל פירי דטבלי האידנא כגון עיסה לאפרושי מינה חלה מפרשי' ויהבי' לכהן, אבל אי טבילי מאיתמל, כגון עיסה שנתגלגלה מערב יום טוב, לא מפרשי' לה משום דמיחזי כמתקן, ההיא לאו ראיה היא כלל, דהא בחלת ארץ ישראל דטביל ואיכא משום מתקן, אבל בחלת חוצה לארץ דקיימ' לן כשמואל דאוכל והולך ואחר כך מפריש לא טבלה כלל ואין בה משום מתקן, הילכך כרבה מסתברא, דבחלת חוצה לארץ נאמרו כל הדברים האמורין כאן. והראב"ד ז"ל כתב על זה, אף אני תפסתי על דברי הרב ז"ל וחזרתי בי מפני שראיתי דברי רבא דהוא בתרא מסייעי דברי אבוה דשמואל ומוכחי לאוקומי דשמואל כאבוה ומפרש טעמ' אלמא הילכת' כותיה ולא כרבה דפליג עליה, והרב בעל השלמה ז"ל כתב ויש לפרש דפלוגתיהו הכא בין בחלת ארץ ישראל בין בחלת חוצה לארץ, וטעמ' דרבא, דכיון שלא גזרו על חלה שהרי מותר לגלגלה ביום טוב, לא שנא גלגלה ביום טוב ולא שנא מערב יום טוב מפריש ממנה חלתה, כיון שאין מותר לאכול ממנה בלא הפרשה, מה שאין כן בכסוי שמותר לאכול בלא כסוי, וכן נראה מפר"ש ז"ל, ויש ספרים שאין בהן בפרק משילין והני מילי פירא דטבילי מאיתמל וכו' ונראה שלשון גאון הוא וכתבוהו בספרים, וראית הרב אלפסי ז"ל ממתני' דתני ולא מגביהין, ונהי דרבא שני ליה בין תרומה שהיא מן התורה לחלת חוצה לארץ שהיא מדרבנן, (רק טעם) והרב אלפסי ז"ל כתב ומסתברא כאבוה דשמואל מדתנן אין מגביהין, ואע"ג דרבא יכיל לשנויי בין תרומה לחלה, שנוייא דחיקא היא ולא סמכינן עליה.
<h2>דף לד.</h2>
[ביצה כ"ז ע"ב] אמ' מום ואמ' כל מום. פי' לא יהיה משמע לא יְהַיֶה מלמד שלא יעשנו בידים, ומרבוי דכל מום גמרי' דאפי' גרמא נמי אסור.
<h2>דף נג.</h2>
[ביצה כ"ג ע"א] תריסר אלפי עגלי הוא מעשר ר' אלעזר בן עזריה וכו'. מקשו בתוספת הא דתנן [בכורות נ"ג ע"א] מעשר בהמה נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית, ופריך והתנן אין מקדשין ואין מעריכין בזמן וכו' ומסיק התם דבטלה מפני התקלה, ור' אלעזר בן עזריה ודאי אחר חורבן הוא שהרי רבן יוחנן בן זכאי נוהג נשיאותו אחר חורבן כדמשמע בפר' בתרא דראש השנה ואחריו ר"ג ביבנה שהעבירוהו ואחריו ר' אלעזר בן עזריה והוא היה נשיא בן שמנה עשרה שנה, ואם כן משמע שהיה קטן בפני הבית, וכי תימא שהיה בתחלת נשיאותו של ר"ג שהעבירוהו, והא מדקאמ' כל שתא ושתא משמע שזמן מרובה נהג כן, ותריץ דודאי אחר חורבן היה וקודם שבטלוה מפני התקלה, ויש שאמרו דלאו ממעשר בהמה של קדש קאמ' אלא שהיה מעשר למס המלך, אך אין הלשון מורה על זה.
<h2>דף נח:</h2>
[ביצה י"ג ע"ב] מה תרומה גדולה ניטלת באומד וכו'. מקשו בתוספות והא עיקר מחשבה בתרומת מעשר כתיבה כדכתו' [במדבר י"ח] ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן, ומתרצי דכיון דכתו' כדגן מן הגורן, אומר על התרומה גדולה, כדמתרגמינן כמן דמפרשי' מן אדרא, מכלל דיותר הוא פשוט בתרומה.
